top of page
אודות
"חידת המציאות" עוסק בשאלות הקלסיות של המדע: מהות החומר; מהות הזמן והמרחב; מוצא החיים; מהות התודעה ושאלות הנוגעות להיבט הקוסמולוגי של המציאות. הספר מעמת זה לעומת זה שני גופי ידע: הראשון הוא הידע המופיע בתקופתנו במסגרת מדעי הטבע המודרניים והשני מבוסס על ידע הנסתר – ידע אזוטרי שראשיתו בשנים הרבות שהתקיימו הרבה לפני שידע המדעי הופיע לראשונה.
כדי לחדד את ההבדל בין שתי גישות הידע מתאר הספר את סוגי החשיבה העומדים לרשות האדם ואת האמצעים העומדים לרשות מחפש הידע בכלל. בהמשך מתאר הספר פרקים מעניינים הקשורים לגאונות ההנדסית של הטבע ולתהליכים הבלתי רציפים הנמצאים ביסודן של התופעות.
הנספחים המצורפים לספר מוקדשים לשלושת המורים הרוחניים של העת החדשה אשר הביאו אותו לאנושות לא רק כמשנה רעיונית, אלא גם ובעיקר בהיותם מופת חי לעיצוב אבטיפוסי של אדם מודע המשרת את המציאות בעצם חייו.
הקדמה
ראשיתו של מדע – בבחינה אמיתית של כוחות העולם החבויים מאחורי פעילותו הנראית כפי שמציגים אותה החושים. תחילת הפילוסופיה – בבדיקת עקרונות הדברים שמציגים החושים באופן שגוי. תחילת הידע הרוחי – בסירוב לקבל את מגבלות החושים, או לקבל את מה שאפשר לראות ולחוש כיותר מאשר מופע של המציאות.
החקירה המדעית שולחת מחוֹשיה לחידות המציאות המתגלות לה בכל אתר ואתר. היא מבקשת להבין את תופעת החומר ואת מופע האור; את עולם הנפש ואת מוצא החיים. היא חוקרת את מהות הזמן והמרחב, את לידת היקום ואת דרך התנהלותו. בחקירת ההיבט החיצוני של המציאות הישגיה של החקירה המדעית רבי־רושם ואינם ניתנים לערעור. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהגישה המערבית הסבה עיניה מההיבט הפנימי של התופעות והיא מסתפקת בחקירת המופע החיצוני שלהן, זה שנתפס באמצעות חמשת החושים. בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר שמצב בלתי מאוזן זה לא היה תמיד מנת חלקה של התרבות האנושית.
מדע־הרוח האנתרופוסופי,[1] שאותו פיתח רודולף שטיינר בסוף המאה התשע־עשרה, מתאר כמה תרבויות עתיקות שבהן היו ידע החומר וידע הרוח שלובים זה בזה והאדם חוליה מקשרת ביניהם. בתרבויות אלו נתפסו תופעות הטבע כביטוי ישיר של המציאות הרוחנית ולא כעולם נפרד. האדם ראה בהתפרצויות הרי הגעש ביטויי זעם של הכוחות הרוחיים, ובגשמי הברכה ראה אות לשביעות רצונם של הכוחות האלה. תפיסת מציאות כזו נתפסת כיום כבלתי מדעית, כתמהיל של אמונות תפלות עם תמימות ילדותית. אך יש לזכור שבתקופות האלה הייתה הנפש האנושית שונה מזו של נפש האדם בן ימינו, ולחשיבה ההגיונית קדמו חשיבה אינטואיטיבית ויכולות ראייה רוחית במידה זו או אחרת. החיבור בין עולם הרוח לעולם החומר התבסס על התנסות ישירה במציאות העל־חושית ולא על אמונות תפלות בעלמא.
במהלך השינוי ההדרגתי שעברה תרבות המערב התחדדה החשיבה השכלית ואילו התפיסה האינטואיטיבית, שהיו לה עדיין כשרים של ראייה על־חושית, הלכה והתנוונה. כפועל יוצא של השינוי הנפשי שעברה תרבות המערב השתנה אופייה של החקירה המדעית. זו הופנתה בהדרגה להיבט החיצוני של המציאות, ואילו השאלות שהופנו עד כה לעבר מהותה של המציאות נדחקו לפינה נשכחת.
התקדמות החקירה המדעית התאפיינה בהתרחקות הדרגתית מהמרכיב הרוחני של המציאות והומרו בתפיסת מציאות בעלת אופי מכניסטי, המבוססת על חוקים מתמטיים ופיזיקאליים. מגמה זו מצטיירת, אף כי באופן סמלי, בשיחה בין נפוליאון בונפרטה לבין האסטרונום פייר סימון לפלס. כאשר הוזמן המדען הדגול לקיסר כדי להציג בפניו את "המכניקה השמימית" שעיצב, שאל אותו נפוליאון: "והיכן מקומו של אלוהים בתאוריה שלך?"
"בתאוריה שלי אין שום צורך באלוהים," ענה המדען מניה וביה.
בימינו, הגישה החומרית מושלת בכיפה, ומדענים בכירים, הדוגלים בתפיסה שטבע המציאות מורכב מן הממצא המדעי שנחקר והוכח במעבדות, ממשיכים לשכנע את הציבור שזוהי התפיסה הנכונה ואין בלתה. אך ראה זה פלא, דווקא בקדמת המחקר, במקום שהחקירה עומדת על קו התפר בין המהות החומרית ל"משהו אחר", עולה תחושה שהמדע זקוק לגישה רעננה, חופשית מהחלוקה המקובלת בין מציאות חומרית ובלתי חומרית.
באמצעות מיקרוסקופ האלקטרונים, שפיתוחו החל בשנות השלושים של המאה העשרים, התאפשר לחקור את החומר ברזולוציה גבוהה עד כדי אורך גל אור בודד, אלא שאז התברר שקיימים חלקיקים קטנים מאורכו של גל האור. הפיזיקה האטומית ויתרה זה מכבר על נגישות ישירה לחלקיקים התת־אטומיים והיא נעזרת במאיצים רבי עוצמה לצורך הפצצת החלקיקים זה בזה ומעקב אחר רישומי מסלולם בתא הערפל.[2]
אך גם בתחום החלקיקים התת־אטומיים, כמו מתוך שרוולו של הקוסם הקוסמי, מבצבץ שפן ותוהה – גל או חלקיק? כלומר, האם עולם התופעות הוא התגבשות חלקיקים חומריים או מופע של גלים רוטטים? האם מפגשי החלקיקים מצייתים לחוקים הפיזיקליים או שמטבע קיומם אינם ניתנים כלל לצפייה מדויקת?
הפיזיקה הניוטונית, אשר שירתה את האנושות באלגנטיות מרשימה עד אמצע המאה השבע־עשרה, הגיעה לנקודת מפנה כשהתברר שממדי הזמן והמרחב אינם ערכים מוחלטים, ואי אפשר לבסס עליהם הבנה כוללת של המציאות. במקביל, הופיעו פרדיגמות חדשות, כמו אלו הכלולות בתורת היחסות ומכניקת הקוונטים והביאו את החקירה המדעית למשהו שנראה כמופע קסמים בלתי הגיוני ובלתי מובן. שאלת מוצא החיים נחקרת באינטנסיביות כבר למעלה משבעים שנה, ונראה היה שיצירת חיים בתהליך סינתטי היא עניין של שנות מחקר ספורות בלבד. משימה זו לא צלחה, כידוע, ומחרות מחזיקות אחריה תורת האבולוציה הדרוויניסטית וחקירת התופעות הנפשיות והרוחניות, המיוחסות באופן בלעדי לפעילות של אקסונים, נוירונים וזרמים חשמליים במוח האנושי.
[1] מדע־הרוח – משמש כאן כשם כולל למדע הנסתר לסוגיו, לצידו מופיע המושג מדע־הרוח האנתרופוסופי והוא מכוון לעולם הרוח האנתרופוסופי באופן ספציפי.
[2] בעוברו את תא הערפל מעבה החלקיק את הערפל למסלול של טיפות מים זעירות שאותו אפשר לראות במיקרוסקופ.
bottom of page