"בעניין אישי" הוא לכאורה ספר אוטוביוגרפי, אך אירועי חיי אינם ולא היו מלכתחילה הסיבה לכתיבתו. דרכם של מחפשים צעירים תואמת אמנם את אישיותם ותנאי חייהם המיוחדים, אך נדמה לי שיש ברובם הגדול משהו משותף. ההתחבטויות, הניסיונות, הצלחתו וכישלונות סובבים כולם סביב ציר מרכזי שמתברר לפעמים רק במהלך החיפוש.

פגישה עם מקור של ידע אזוטרי היא הזדמנות גדולה ולא כל אחד זוכה לה. היא קוראת לתלמיד, לפעמים מסתתרת וקולה נשמע מחדש רק כאשר משהו בחיפוש הפנימי מתעורר. ההתנסויות הפנימיות חידתיות אף הן. לאחר שהמחפש מתנסה בסבל וקשיים מסתבר שאלו לא היו מפגע מקרי, אלא מעשה השגחה של הכוח המניע את החיפוש עצמו.

כל אלה קיימים בחיפוש האישי שלי, אך את הרוח הפנימית של סיפורי האישי ניתן לגלות בכל סיפור אחר.

 

הקדמה

רבי חנוך מאלכסנדר סיפר: שנה שלמה נכספתי לילך אל מורי, רבי בונם, ולדבר עמו, אלא שבכל פעם שנגשתי לביתו לא מצאתי עוז. פעם אחת, כשהלכתי בוכה בשדה, אחזני הרוח ומיד רצתי אל הרבי. שאלני: "מדוע אתה בוכה?" "הרי אני," אמרתי, "בריה בעולם ונבראתי בכל החושים ובכל האיברים ואין אני יודע מהו הדבר שלשמו נבראתי ובמה אֶסכון בתבל?" "שוטה שבעולם," אמר, "בזה מתחבט גם אני. היום תאכל עמי את סעודת הערב". אדם מחפש משמעות לחייו ואין מי ששאלה קיומית זו אינה שלובה בחייו באופן זה או אחר. החיפוש אחר משמעות עשוי להיות שונה בכיוונו, בעוצמתו או במסירות לעניין, אך לא בעצם הצורך. שהרי מהו שעומד בבסיס ההתמסרות לספורט, להרפתקאות, לקריירה מקצועית או אמנותית? האין זה תמיד אותו חיידק נעלם שעוטה לבושים שונים? לבעלי החיים ולבני האדם צד משותף. שניהם עסוקים בחיפוש אחר מזון, אחר מרחב מחיה וסיפוק הצרכים הגופניים, אך האדם זקוק ליותר מכך; מעבר לצורכי הקיום הבסיסיים מתנשא אצלו צורך עילאי יותר, אף אם אינו יודע לתאר מהו.

כיצד נוכל אפוא להגדיר את הצורך הנוסף שאנו, בני האדם, חשים, ומדוע אנו מרבים כל כך לטעות בבואנו לתת לו מענה? קשה, ואולי בלתי אפשרי, להציע תשובות סטנדרטיות לשאלות האלה, והעוסק בהן יגלה שהצורך העמוק חבוי בנתיב הייחודי של חייו ואינו מתבהר אלא מתוך המהלך המורכב והדינאמי שלהם.

 

בעניין אישי...

עבורי שאלת המשמעות קשורה הייתה תמיד לשני דחפים נוספים — הדחף להבין והדחף ליצור. ימי ילדותי היו שזורים ברגעים מופלאים עת ביליתי שעות ארוכות בבניית צעצועים ומכשירים מדעיים. מה מוזר הדבר שחיי היצירה פוקדים אותי עתה שוב באותם תחומים עצמם והילד שבנה מנגנוני הנעה, צעצועים ומשחקים שונים ממשיך לעסוק בכך גם היום באופן מקצועי.

דחף בסיסי, עמוק משני דחפים אלה, נמצא ככל הנראה ביסודם. כמו לחישה עדינה הוא עולה מתוך עולם חבוי, מבטא את עצמו לרגע ונסוג, מופיע ונעלם חליפות ומותיר את הנפש בחסרונה. באופן כזה מכשירים הצמא והחֶסֶר את קרקע הנפש, ורחמי שמים מדשנים אותה בחמלה. הנה הנבט הרך זוקף ראש, מבקש את דרכו אל האור. הוא נושם, מתרשם, יונק מנקטר החיים ומרכין ראש לליטוף גנן עילאי. הוא מוּנע מתוך עומקים נסתרים של הנפש ומוליך למחוזות לא ידועים. אף על פי כן אנו נוטים להקשיב, ומאפשרים לו להוליך אותנו בדרך שאת טבעה נגלה רק תוך כדי צעידה.

את פרקי הספר כתבתי מתוך ערגה לרגעים שחלפו. לא, לא מדובר בנוסטלגיה סנטימנטאלית דווקא, אלא בתחושה מהולה בעצב של מבוגר המשקיף על נוף נעוריו ויודע שהרגעים היפים של ילדותו, המגע עם הוריו, חיי הזוגיות וגידול בנותיו הם אירועים חד־פעמיים שלא ישובו עוד.

הזיכרונות ששבו לחיות בתוכי במהלך הכתיבה הולידו יחס חדש לחיים שניתנו לי, הערכה מהולה בתחושת החמצה בגין הרגעים שחלפו בשינה בהקיץ ולא הותירו את רישומם במידה מספקת. "הבט בחלון," אמרתי לעצמי, "הצבע הירוק שבגינה, ניע העצים ברוח, גגות הבתים — את כל אלה לא תשוב לראות כפי שהם כעת. זה הרגע. עכשיו."

התחלתי לכתוב מבלי שידעתי מה בדיוק ייכתב. אירועי החיים הכתיבו אמנם את הקו הבסיסי, אך הגילויים המעניינים באמת הופיעו מתוך ההקשרים דווקא ולא מתוכן המאורעות. חוטים סמויים הופיעו, ומשמעותו של אירוע בילדותי התגלתה רק מתוך הקשרו לדברים שהתרחשו שלושים או ארבעים שנה מאוחר יותר. ייתכן שיש בכתיבה ממין זה מידה של אנוכיות, סוג של אהבה לעולם פרטי שאינו נוגע בעצם לאיש מלבדי. אך נדמה לי שעולם המחשבות אינו עניין אישי באמת, ודווקא באינטימיות הגדולה ביותר קיימת מידה רבה של שותפות עם הזולת.

הייתי רוצה לקוות שהאינטימיות המקופלת בין דפי הספר תגלוש מעולמי הפרטי ותיגע בזו של מי מהקוראים שחולק יחד איתי את הצמא למשהו אחר...